חובבי ציון פינת Rue Michal

א. בית ישן-חדש

השבוע תקפו אותי געגועים חזקים לארץ, להיות ממש עכשיו ברחוב שבו גרתי בתל אביב – רחוב חובבי ציון. הוא גר מולי אבל לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת. מאיר מהמכולת (שנסגרה כבר) אמר לי שפעם היה משחק שש-בש ברחבה של המכולת, אבל הימים האלו כבר עברו. “תסתכלי על הגג, לפעמים הוא שם.” הסתכלתי והוא אף פעם לא היה שם. חמש שנים הייתי מדמיינת מה אומר לו כשאראה אותו, אבל ברור שאם זה היה קורה לא היה לי אומץ. אבל נגיד אם כן, אולי שאורי שלי נרדם כל ערב עם “ערב מול גלעד”. אז אני בפריס ואריק איינשטיין כבר לא ב”חובבי ציון” ולא ניפגש.


רחוב חובבי ציון


ובמעבר חד לרחוב אחר – הבית החדש שלנו הוא ברחוב Michal  ברובע ה-13, בשכונת Butte aux Cailles (“גבעת השלווים”) בעבר הייתה כפר של פועלים, ורק לקראת סוף המאה ה-19 סופחה לפריס. בעשור האחרון השכונה הפכה למעוז של “היפסטרים”, מעין פלורנטין הפריסאית. אנחנו בדירה קטנה מאוד וחמודה,  למזלנו הרב מצאנו אותה מהר מאוד וניצחנו את המכשולים הביורוקרטיים. בשבועות האחרונים אני מחפשת פה את הבית שלי. נעים פה, יש תחושה ביתית בפריס הענקית וזה חסר לי מאוד כשגרנו מחוץ לעיר. מצאתי כבר את הקפה השכונתי, המאפייה עם הקרואסונים הכי שווים ואיפה לקנות פרחים לשבת. התחבורה נוחה למרכז העיר, תוך 20 דקות אפשר להגיע ברגל לרובע הלטיני, ואורי כבר התרגל לעגלה ולאוטובוסים. מסתבר שבנו את השכונה מעל מעיין קטן, ובכיכר קטנה יש באר. אנשים באים עם ג’ריקנים ושואבים מים, ניסיתי והטעם לא משהו, אומרים שזה בריא.


כיכר Verlaine והבאר



צחוקים ב Rue Michal



חנוכה בדירה החדשה


ב.      למקבל, לישון

פעם קראתי ב”ליידי גלובס” ראיון עם מנהלת בכירה ומצליחה. היא לימדה אותי מילה חדשה בבניין פיעל – למקבל. אחרי הלידה, הזמן הפך למשאב הכי חשוב. אורי גדל ודורש יותר ויותר תשומת לב. כל דקה שהוא ישן יקרה מפז, אסור להתבטל וצריך לעבוד. גם כשהוא ער, צריך למקבל. אפשר לעשות כפיפות בטן (עדיין חוקרת את המאפיות המקומיות) כשהוא ב”חדר כושר” (ככה חגי קורא ל”אוניברסיטה”), ללמוד צרפתית יחד איתו, כלומר לדבר אליו במילים החדשות שלמדתי בשיעור (פעמיים בשבוע אחרי הצהריים) גם עכשיו אני יושבת וכותבת בקפה, מחזיקה את הבקבוק במקביל. השבוע הגיעה מטפלת שתעשה בייבי סיטר מדי פעם כדי שאוכל לעבוד. היא שאלה מתי הוא ישן, אכל, מה הסדר יום. אני וחגי הסתכלנו אחד בשני במבוכה. כן, גם אני קראתי את ה”לוחשת לתינוקות” שמטיפה לסדר יום. אבל על סדר היום שלי עדיין: שוטטות ברחבי פריס, ושלו – לישון בעגלה, ולהתעורר בדיוק כשאני רוצה לאכול ולעבוד.


Pont Neuf. הוא לא רואה את המנעולים שהאוהבים מצמידים לגשר



כנסיית Notre Dame בהזדמנות אחרת



הברווזים בגני לוקסמבורג לא ישנים



בינתיים נאכל עוד קרפ ב Rue Mouffetard



אורי ופסל שעווה ב Conciergerie. בית הכלא של ימי המהפכה הצרפתית, היכן שנכלאה Marie Antoinette . ביקרתי שם עם מירי (אחות שח חגי) והציגה במקום גם תערוכה מעולה, לטעמי, שעסקה בכליאה במובנים שונים. בחלל היו כעשרה מבוגרים על כיסאות גלגלים, חלקם נעים על הכיסאות. הנפש חופשיה אבל הגוף כלוא. בהתבוננות בתמונה, גם אורי על גלגלים ולפעמים מתוסכל. רוצה יותר ממה שיכול – לשבת, לקום, להתהפך, המאמצים מתסכלים אותו ואנחנו מהופנטים מהתהליך, כל יום הפתעות חדשות.


ג. פינת השכלולים

אורי כמעט בן ארבעה וחצי חודשים. שוקל 8 קילו, אמר רופא הילדים הצרפתי. כמעט כל הבגדים שקנינו לגיל חצי שנה לא עולים עליו. שבועות שעניין אותו רק לחזק את שרירי הבטן ולנסות לשבת. קראנו בספרים שהוא צריך להתהפך, נו מילא. ואז זה הגיע כמו סופה, דחפי התהפכות בלתי נשלטים, בידיים שלי, מתוך שינה. באמצע הלילה אנחנו מתעוררים לבכי מחריש אזניים, מחלצים את הרגל שנתקעה במיטה, או מלטפים את הראש שקיבל מכה. בשבוע שעבר בשעה טובה – ההתהפכות!


עכשיו אני מחליט אם אני על הבן או על הגב


חודשיים אנחנו פה, כל שלישי אני נפגשת עם איזבל חברתי המקומית, ועם בנה אליה שנולד כמה ימים לפני אורי. נפגשנו להדלקת נר חנוכה והבנים סופסוף שמו לב לקיומו של האחר והדגימו טוב טוב מה למדו לעשות עם הידיים, וגם שהם בנים. (חוסר נאורות מגדרית מצדי)


יחסים קורקטיים



לאחר חודשיים בחנוכה. התחממות ביחסים


ד. חדר אורחים (ממוקם על ה”אוניברסיטה”) 

אורחים התחילו להגיע וכיף לארח. לירון קפץ לביקור, גם מירי אחות של חגי נמצאת אצלנו השבוע, ובזכותה אולי אני וחגי נצא לשתות משהו בסופשבוע. לבד!!!



לירון בחנות הספרים המיתולוגית Shakespeare and Sons. מי יודע איזה סרט צולם שם? (רמז – אית’ן הוק ידע ימים יפים יותר)


אז זהו בינתיים, תהנו מהחורפונצ’יק. אפרופו מזג אוויר, קררר כאן. מתגעגעים קשות לשמש.  שבת שלום ממשפחת גפן-לנדה.

5 vues

© 2016 par L'Atelier de l'Hébreu.