מוהל VS. מזל

  יש כמה  תכונות שיכולות לסייע לאם צעירה שהגיעה לפריס. בין השאר: יכולת ארגון ותקתוק, איפוק פחמימתי לאחר לידה, יכולת התמצאות טובה במרחב, וגב חזק. מכיוון שבשלב זה של חיי, לא ניחנתי באף אחת מהתכונות האלו, השבועות האחרונים הם מבחינתי הזדמנות מצוינת לשפר את כל הנ”ל. אחרי הניסיון הכושל להגיע למוזיאון רודן (ע”ע פוסט קודם), החלטתי להיות אמביציוזית קצת פחות ולראות תערוכה במרחק מספר תחנות אוטובוס ממקום מגורינו הנוכחי. כל יום אני מנסה דרך אחרת לנייד את אורי. חגי שם אותו במנשא ורוכס מעליו את המעיל האמסטרדמי שלו, עם פתח לנשימה. אני קצת פחות בעניין של להראות כמו מחבלת מתאבדת ולפרוץ את הדיסק בגב הרעוע שלי, אז החלטתי לנסות שילוב בין המנשא לעגלה. בדרך לאוטובוס הוא נרדם במנשא וכשחיכיתי העברתי אותו לעגלה. הנסיעה עברה בשלום לשמחת הנוסעים והנהג. ירדנו במטרו Raspail והלכנו לתערוכה המצוינת של הפסל Ron Mueck. כבר מהרחוב אפשר לראות את הפסל העצום וההיפר-ריאליסטי של הזוג המבוגר בשפת הים, מדהים כמה אמיתי זה מרגיש כשנמצאים ליד הדמויות הדוממות שהוא מפסל. אני אהבתי מאוד את העבודה שלו, ואורי ציין לשבח את התאורה על הפסלים, ככה שכולנו יצאנו מרוצים.


http://fondation.cartier.com/#/en/home/

אחרי שלושה חודשים של הורות, תמיד מפתיע אותי מחדש כמה עצות אנחנו מקבלים מכל הכיוונים, וכמה שהן פעמים רבות סותרות אחת את רעותה. יום לפני שנסענו, הלכנו לביקורת אצל ד”ר ליסון, המוהל של אורי. הרופא אמר שהכול בסדר שם למטה אבל אחרי ששקל את אורי לבקשתנו, רמז לנו שאורי “קצת שמנמן”. הוא אמר שתינוקות מכפילים את משקל הלידה בגיל 4 חודשים, ואילו אורי עשה את זה בתוך חודשיים וחצי.. הוא המליץ להפחית בארוחות שלו. “אבל הוא רוצה לאכול”, אמרנו. “תתנו לו את הכמות שהוא צריך לפי המשקל שלו. הוא ימשיך קצת לבכות אבל הרעב ישכך אחרי כמה דקות.” ממושמעים וצייתנים, החלטנו לעשות כמצוות הרופא. כשהגענו לפריס, הלכנו לפתיחה של תערוכה אליה הגענו דרך חברים מתל אביב. הכרנו שם כמה נשים מהקהילה היהודית, ביניהן אווה המקסימה. היא גרה בבית מרהיב ביופיו בכיכר Place des Vosges. לשמחתי עשתה בייביסיטר על אורי ואני הסתובבתי בכיף ליד הבית שלה, במארה. בשישי הזמינה אותנו לארוחת שבת (אוכל טוניסאי מעולה) והכרנו את הילדים שלה.

השבוע שוב ביקרתי אותה ופגשתי את חברתה מזל (!Mazel) בעלת מספרה ברובע השני. כשהגעתי לשם אורי נהיה רעב והאכלתי אותו עד שנרגע, ומיד לאחר מכן הוא “נחטף מידי”. אחרי זמן קצר ב”טרמפולינה” היוקרתית של הנכדה של אווה, אורי התחיל לבכות. מזל התרכזה והקשיבה לבכיו וקבעה – הוא רעב. סיפרנו לה מה הדוקטור אמר. “מה פתאום שמנמן? שיאכל כמה שבא לו. לא צריך להקשיב לכל רופא. הילד לא אוכל כמו שצריך. צריך ארוחה אחת גדולה כל שעות, ובלי נשנושים באמצע”. היא לקחה את הבקבוק ונתנה לאורי, שלגם בהתלהבות. אחרי כמה דקות נרגע ושכב כמו מלך ב”טרמפולינה”. “זהו. עכשיו הוא שבע”, קבעה מזל, רכסה את המעיל שלה והתכוננה לצאת. כשהייתה בדלת, אורי שוב התחיל לבכות. מזל נאנחה ופשטה את המעיל. מתנצלים, ניסינו להסביר שיש לו גזים בגלל שהחלפנו לו את הסימילאק. מזל האזינה לצרחותיו בפנים מרוכזות במשך שניות ארוכות. “לא! אין שום גזים. הוא עדיין רעב. את לא מאכילה את הילד!” היא הרימה אותו והתחילה להאכיל אותו, מסמסת לבעלה שישכיב את הילדים לישון. “צריך ללחוץ לו על הלחיים תוך כדי השאיבה, ככה הוא ממשיך לינוק”. אורי ינק והתמסטל אט אט. מזל קמה ואמרה “הילד צריך להרגיש שאתם בטוחים בעצמכם ויודעים מה אתם עושים, שלא יחשוב שאתם מפחדים ממנו.” היא רכסה את המעיל, ואורי התחיל לבכות. היא נאלצה לחזור על כל התהליך, וגם הראתה לנו שכשטופחים לאורי על הטוסיק (ולא על הגב) הגרעפס יוצא מהר יותר.

יצאתי נזופה ומבולבלת. למה הוא בוכה?? אוכל? גזים? אוכל וגזים? רוצה על הידיים? העגלה? רוצה לתל אביב?

אז מה המסקנה? לאורי הפתרונים. אני לא לוחצת לו על הלחיים אבל אנחנו כן נותנים לו יותר אוכל והוא רגוע יותר וגם נינוח בעגלה. הוא אוכל בכיף שלו והסנטרים מחמיאים לו.

פינת השכלולים של אורי:

לא משעמם עם הבחור שגילה את הידיים שלו. בשבוע שעבר הוא הצדיע במועל יד בוקר וערב, אפילו מתוך שינה. השבוע הוא כבר כמעט העיף את ה”אוניברסיטה” מרוב ששקשק את עמודי התווך שלה, תוך גילוי סימנים ראשונים של התהפכות. בשבת מלאו לו שלושה חודשים! עשינו טיול ערב נחמד במארה, וחגגנו ב”מזנון” של אייל שני שנפתח כאן השבוע. אורי חגג בשינה לשמחתנו (ולהפתעתנו לאור המוסיקה והאווירה השמחה) ואנחנו נהנינו לעשות refill  לשורות של פיתה עם טחינה טובה וחריף, התגעגענו.


אורי וחבר טוב



הי(יל) אימא ואבא


חגי נוסע לאוניברסיטה (Paris Sud, ליד אורסיי) כמעט כל יום. מאז שהגענו, הוא פגש רק פעם אחת את המנחה שלו, שנמצא עכשיו בביקור בת”א.חגי מקווה שהעבודה איתו תהיה טובה, שכן הוא טיפוס מיוחד מאד מאד. ועל כך עוד יסופר.

וגם, חתמנו חוזה על הדירה החדשה ברובע ה-13, ונעבור לשם בסופשבוע הבא. שמחה גדולה!

גני טולרי


ורגע של נחת – היום בבוקר נתפס לי הצוואר קשות. בצהריים, באתי להאכיל את אורי שדאג להזכיר לי בבכי תמרורים שהוא רעב. הכנתי את הבקבוק ובאתי אליו. הושטתי לו את הבקבוק עם פרצוף וקולות של סבל אמיתי. הוא הסתכל עליי והפסיק לבכות, (נדיר כשהוא רעב), חייך, וצחק בקול גדול. נראה לי הוא בחור רגיש 🙂

3 vues

© 2016 par L'Atelier de l'Hébreu.