מאדאם לנדה (במלרע)

הזמן טס. חמישה חודשים אנחנו בצרפת.  נראה לי שהגיע זמן להגיד מילה או שתיים על הצרפתים. ועליי. מממ..איך אגיד? עדיין המילים לא מתחברות יחד. מישהו אמר פעם שפריס מהממת, רק חבל שיש בה צרפתים.. אמירה קצת מחמירה בעיניי אבל הכיוון לא משאיר אותי בוא נאמר, נדהמת. בירוקרטיה. אני טובעת בים של בירוקרטיה ועוד שנייה אין לי אוויר. אני מנסה להוציא עכשיו ביטוח רפואי בצרפת ומוצאת עצמי בגעגועים עזים לביטוח הלאומי בישראל ולמס הכנסה. מי היה מאמין.. הפקידים לא מבינים מילה באנגלית. יש להם תחושה אולי שהצרפתית שלך לא שוטפת, אבל זה לא מונע מהם להמשיך לדבר בקצב מסחרר בלי נימה של רחמים, גם כשאורי עושה להם חנדיילך. 

נימוסין. כשהייתי בישראל קראו לי רוני גפן. שנייה לפני שנסענו הפכתי, בגלל עניינים בירוקרטיים שהיינו צריכים לסדר, לרוני גפן-לנדה. בפריס העניינים השתנו, בייחוד בזכות אורי. בזמן ההיריון, פנטזתי על חופשת לידה בפריס, כמה שזה יהיה מדהים להסתובב עם העגלה בגני טולרי, לוקסמבורג, סלוני תה למיניהם, פאטיסרי ובולנג’רי. להיות עם אורי כל הזמן, לפחות חצי שנה. לחוות את ההתפתחות שלו, רגעי קסם שלא יחזרו. ובכן, זה לא בדיוק כך…התמונה שתיארתי מתאימה לחלק מהאימהות אבל גיליתי שקשה לי להיות איתו ימים שלמים, גם בפריס, אולי בייחוד בעיר המזמינה הזאת. כשהיה בן ארבעה חודשים, בייסורי מצפון קשים, התחלתי לחשוב על סידור לאורי, וכך התוודעתי לגני הילדים המקומיים.

עוד במהפכה התעשייתית במאה הקודמת, הצרפתים הקימו מערך גנים מוסדר, שיאפשר לאימא לצאת ולעבוד. ברוח הסוציאליזם הוקם גן הילדים, בצרפתית – Creche. סוציאליזם? גן, חמישה ימים בשבוע, יום מלא, עולה לנו 70 יורו לחודש. אפילו בגני הפליטים בישראל (אני עדיין עובדת על הסרט..) האימהות משלמות כפול. כשתכננו את המעבר לפריס, נשים ישראליות הציעו לי להירשם לגן מייד כשאנחנו מגיעים – מסתבר שהנשים כאן נרשמות כשהן עדיין בהיריון (או מתכננות), וזה מאוד מקובל שאמהות עובדות שמות את הילד בגיל שלושה חודשים. הרבה מחשבות עולות לי כאן על הקשר בין תרבות וגידול ילדים. יכול להיות שהעלות הנמוכה מכתיבה את הנורמות התרבותיות? יכול להיות שאם בישראל זוגות לא היו משלמים 3,000 שקלים לחודש האימהות היו נפרדות מהילד מוקדם יותר?

בכל אופן. החלטתי שאני רוצה לנסות גן, יומיים בשבוע, כמה שעות כל יום, כדי שאוכל לעשות משהו עם עצמי, אולי לחפש עבודה בלימוד עברית. הלכתי לעירייה כדי להירשם. הפקידות כמעט זרקו אותי מהמשרד כי איחרתי בחצי שעה (עמידה בזמנים זה לא אני, במיוחד כשיש תינוק זה הופך למשימה בלתי אפשרית) . קיבלתי רשימה של גנים באזור. לאחד מהם קראו “Ozar Hatorah”. הלכתי לשם, הגעתי למבנה קצת מדכא בן 3 קומות, מזכיר קצת את “אולפנת צפירה” שם למדתי. מאדאם אבן-דנאן, המנהלת, קיבלה אותי בזרועות פתוחות. בחיוך רחב הודיעה לי שזה ממש “נס חנוכה” (נר שלישי היה) ובדיוק התפנה מקום. מופתעים מהמזל שנפל בחלקנו, החלטנו לנסות. כל בוקר, התקבלתי בברכה, “Bonjour, Madam Landa! ” (לנדה במלרע) אמרתי ש”רוני” זה באמת מספיק, אבל זה לא הועיל. כשהתעקשו, ויתרתי על ה”מאדאם” וניסיתי להציל את הזהות שלי ותיקנתי Madam Geffen–Landa, בסוף, כשהם התבלבלו יותר מדי,  ויתרתי. שיהיה Madam Landa.

בגן, ממוקד מטרה


מאדאם או לא מאדאם, אורי לא התרשם מקריאת “שמע ישראל” הקבוצתית בכל בוקר. רוב הזמן הוא בכה ולא הצליח להירדם. הפריע לנו שהמטפלות קצת פסיביות, זורקות מדי פעם צעצוע לילד או מושיבות אותו זמן ארוך בכיסא. האמת שהן היו מבאסות ובקושי חייכו לילדים או צחקו איתם ואורי לא הסתגל למקום. כנראה שבאמת יש לנו מזל, כי אחרי חודש התקשרו מגן אחר ואמרו שהתפנה מקום. אורי יצא מהגן ועבר לגן ילדים אחר, שם הוא פוגש במקום את “עזריאל” ו”נתנאל”, את “פרנסואה” ו”נינו”. זהו גן של ארבע שעות בשעות אחרי הצהריים. הצוות מקסים וכל תהליך ההסתגלות נעשה בהתחשבות ואהבה ובידיעה שגם האם עוברת תהליך הסתגלות. אורי שמח כשהוא מגיע ושועט בזחילה חסרת מעצרים לעבר הילדים. הוא לחלוטין מיצה את דירת ה-38 מ”ר רבוע שלנו. הכי כיף לקחת אותו מהגן. בחודש האחרון כנראה הבין שיש קשר ביני לבינו, וכשאני באה הוא מושיט ידיים ומכשכש ברגליים, אני נמסה. גם שם  הגננות מתעקשות על “מאדאם לנדה” ומדברות אלי ב vous” (גוף שלישי). גם אני, אחרי כמה תקריות בלתי נעימות, לא לוקחת סיכון ומדברת ב vous. באסה כי ההטיות יותר קשות..


כשהגענו אורי היה בן חודשיים וחצי. מתוק ונייח, נינוח (למדי) בטרמפולינה שלו. לקחנו אותו ממקום למקום ורוב הזמן הוא הצטרף אלינו בלי התנגדות, ישן בעגלה ומקבל בקבוק כשהוא מצייץ. ובכן – הזמנים השתנו. אני וחגי הפכנו ל”צוות הווי ובידור”. מצוידים באינספור צעצועים, כדי שחס וחלילה לא יהיה משועמם אחרי דקה, מסר ברור כשהוא זורק את הצעצוע הקודם. הוא זוחל במהירות, בעיקר מתעניין בשקעי חשמל שהצרפתים מתעקשים לשים בגובה הרצפה, בשלטים, במקלדות ובפלאפונים שלנו. הוא כבר מנסה לעמוד ואנחנו בהיכון, כדי שלא יקבל מכה בראש. בדרך כלל שאומרים לו “לא!” הוא מחייך וגם אני נשברת ומחייכת. מתי מגיע השלב הזה שהם מבינים ש”לא זה לא”?

עם מעט זמן פנוי, חזרתי בשמחה ללמד עברית בבית וברחבי פריס. הביקוש ללימוד די גבוה, כנראה שזה נכון שיש אנטישמיות בפריס כי צעירים רבים רוצים לעזוב ולעלות לישראל, עדיף עם עברית סבירה.

יש תגובות שונות כשאנו אומרים שאנחנו ישראלים. לפעמים זה חיוך רחב, ולפעמים הנהון מנומס ואטום. את הכסף שאנחנו חוסכים בגן אנחנו מוציאים על האוכל, עוד לא הפנמנו שעשר יורו זה לא עשרה שקלים אלא חמישים. עכשיו אנחנו קונים הרבה ירקות ופירות, אורי עבר לאוכל מוצק. בפריס לא ממלאים שקיות אלא קונים את הפירות בשקיות קטנות וחומות, בבודדים. לידנו יש ירקניה מקסימה, המוכר אדיב ומפנק אותי בהנחות לפעמים ונותן לטעום חופשי. כשהוא סיפר לי שהוא מטוניס, לא גאה בזה אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי להשתמש באזרחות ההונגרית שלי, כדי שימשיך לפנק. רעיון גרוע ביותר! הוא שאל איך אותי אומרים “שלום”, “תודה”, “להתראות” בהונגרית, מתביישת להגיד שאמרתי לו “רוקוט קרומפלי”, שזה תבשיל תפוחי האדמה והביצים שעובר מדור לדור במשפחה ההונגרית שלנו. נבוכה יצאתי מייד. אבל כמעט קשה למצוא כאן פטרוזילה וכוסברה טריים. שבוע אחרי, בגאווה אמרתי שאני גם ישראלית. הוא שמח מאוד, ואמר לי “תורה קדושה”, מסתבר שלמד כמה מילים בשיעורי הקוראן. כשיצאתי הוא  ברך אותי ב”יאללה סלאמאת”. אז כן, יש כאלו שיהנהנו בנימוס, וכאלה שיחייכו עם העיניים, אבל אנחנו גאים, אנחנו מישראל.

התחלנו לטייל קצת מחוץ לפריס וזה כיף להתאוורר קצת. לפני חודש ביקרנו במרסיי. שם הבנתי לראשונה שחופשה עם תינוק זה “קצת אחרת”, מתקרב לנסיעת עבודה. אבל די להתלונן. האווירה של פרובנס עשתה טוב לאורי והוא ישן יותר טוב בלילה. ואפילו היה ממש נחמד וישן “כמו תינוק” בערבים שיצאנו, אכלנו טוב בלי הפרעות מרק “בויובז” במרסיי. היה כיף לשוטט עם האוטו בפרובנס היפה. רציתי לנהוג. חגי הסתייג אבל התעקשתי. אחרי כמה דקות ההיסוס שלו התגלה נכון. נכנסנו ליקב יין, ושקעתי עם האוטו בבוץ. במשך שעה חגי ובעל היקב, בן 70, ניסו לחלץ את האוטו עם טרקטור בגשם שוטף. משום מה רק אחרי שעה של תקשורת קלוקלת בצעקות בצרפתית הוא סיפר לחגי שהוא פרופסור לספרות אנגלית.. אחרי כל הסאגה ברור שקנינו כמה בקבוקים, למרות שבטעימות לא התרשמתי יותר מדי.


חגי עושה עצמו מבין אצל הפרופסור בפרובנס


לפני שבועיים חזרנו משטרסבורג היפה. החוויה החזקה ביותר בנסיעה עבורי הנסיעה לשטרסבורג. חגי נסע לפנות בוקר והצטרפתי אליו אחרי הצהריים. הייתי מתוכננת להגיע לתחנת הרכבת באוטובוס. כמובן שיצאתי מהבית מאוחר ולא נשארה ברירה אלא לקחת מונית. אלא שבדיוק באותו יום נהגי המוניות החליטו לשבות ומצאתי את עצמי עומדת ו40 דקות מתחננת למעט המוניות שיעצרו, מנסה לעכל שמאה יורו ירדו לטמיון. ברגע האחרון עצר נהג מונית שתודה לאל שבר שביתה, נתן גז ועקף את הפקקים של ההפגנה. 2 דקות אחרי שנכנסתי לקרון ( עם עגלה + כיסא תינוק למכונית + 2 תיקים + 9.5 קילו עטופים בחרמונית שאסור לשכוח) יצאנו לדרך. תודה לכל הדודות הנחמדות לידי שהעסיקו קצת את הקטן ונתנו לי לנשום קצת אוויר ולשתות מים. איזה כיף היה בשטרסבורג, עיר קטנה ורגועה בחבל אלזס וההיסטוריה המרתקת שלו (שנים עבר מיד ליד בין הצרפתים והגרמנים). הנופים יפים, כולל הרים מושלגים ועיירות קטנות עם מסעדות חמודות, הרבה “קוגלהוף” וגרטאנים עתירי קלוריות.


אפשר לנשום ברכבת



שטרסבורג


אפרופו אוכל, אני לומדת בפריס שיעור באיפוק. הרגליים שלי לוקחות אותי למאפיות. אני בוהה בויטרינות היפהפיות עתירות המקרונים והקרואסונים. אני לוחשת לעצמי: “רוני, את יכולה, את יכולה!” לא פעם אני יוצאת חפוית ראש עם אקלייר וניל, אבל לאחרונה אני יוצאת בידיים ריקות עם תחושת ניצחון. “עשית את זה!”!  אני כמובן לא שוכחת שעוד שלושה שבועות, בישראל, לא אוכל עוד להסתתר מאחורי המעיל.


ממלכת המקרונים – Pierre Herme


אז כן, בשניים באפריל אנחנו באים לביקור בן שלושה שבועות, כמהים לשמש, לאביב הישראלי. תהיו בטוחים שבפוסט הבא אני אעלה תמונה של אורי עם מעדר קטן, מתפלש בחול.

A bientot, מקווים שנתראה בקרוב,

רוני, חגי ואורי



הכי שמח בhappy hour בשכונה



עם גל על גג מוזיאון פומפידו



נעמי ויעל



10 vues

© 2016 par L'Atelier de l'Hébreu.